פייסבוק כראי לתהליכי עומק רגשיים של ילדינו

רקע
לעתים קרובות רוצים מחנכים או הורים להבין טוב יותר את העולם הרגשי שאותו חווים ילדיהם. כן הדבר בימי שגרה וכל שכן בימים של סער וסופה, דוגמת מצב שבו צעיר נדרש להתמודד עם אֶבל פתאומי. דרך המלך להכרת עולמו הרגשי של צעיר היא באמצעות שיחה, הקשבה, אמפתיה וכן הלאה. אך עיון נבון בפייסבוק עשוי לאפשר

למחנך או להורה חלון הצצה נוסף ושונה לעולם הרגשי של תלמידיו\ילדיו.

הרציונל פשוט. עבור צעירים רבים פייסבוק הוא זירת קיום נוספת המקבילה ומשלימה לזירה הפיזית שכולנו חווים. צעירים משקיעים שעות בטיפוח הפרופיל שלהם בדף הפייסבוק, תוך אמונה שהדימוי החברתי שלהם נבנה בזכות דף זה. לעתים, פייסבוק מהווה עבורם מקום להבניית סוג של אלטר-אגו, כאשר הם טורחים להבנות בו את דמותם הווירטואלית בצורה מושלמת יותר מאשר במציאות הריאלית. המתבונן בדפי הפייסבוק של צעירים עשוי להיפגש עם תהליכי עומק המתרחשים אצלם, יהיו אלו ערכיים, חברתיים, רגשיים וכן הלאה. את העיקרון הזה נדגים כאן באמצעות התבוננות בתגובות רגשיות שונות של אנשים הנדרשים להתמודד עם מצבי אבל ושכול.

עיון בפייסבוק יגלה כי לעתים פעילי פייסבוק פותחים (או סוגרים) דפי פייסבוק כדי לציין אירועים או אנשים יקרים שכבר אינם. ככל שהורה או מחנך יתעניין בביטוי הפייסבוקי שהצעיר נותן לאירועים שאִתם הוא מתמודד, דוגמת שכול, כן יקל עליו לזהות את מצבם הרגשי, מחד גיסא, ואת הדרכים שבהן הם מנסים להתמודד, מאידך גיסא. הרוצה בכך יוכל אף להציע ליחיד או לקבוצה לבנות דף פייסבוק לזכר יקיריהם, יהיה זה אדם שהלך לעולמו, קהילה שנחרבה וכן הלאה.

שלושה סיפורי התמודדות באמצעות פייסבוק
כיוון מחשבה זה התפתח אצלי לאחר שקראתי מאמר[1] שתיאר שלוש תגובות פייסבוק שונות של שלושה אבלים שונים. המאמר: "התמודדות עם מוות באמצעות פייסבוק" אינו עוסק בפן התאורטי; הוא מסתפק בשלושה סיפורים קצרים על פייסבוק ושכול. המאמר פותח בסיפורה של בוליביה, צעירה בת 17 שאיבדה את אמהּ בגיל צעיר. בוליביה נעזרה בפייסבוק בשתי צורות משלימות. מצד אחד, מיד לאחר פטירת האם היא הזדרזה לכתוב בדף הפייסבוק של עצמה את המילים: "אימא ז"ל". לדבריה, עצם כתיבת מילים אלו עזר לה לעכל יותר את הבשורה הקשה. כן המשיך הדבר בעת שחבריה כתבו בדף שלה דברי תנחומים, ואף העלו עליו סיפורים על אמהּ, שהיא עצמה לא הכירה. בה בעת, היא עצמה המשיכה לבקר בתדירות גבוהה בדף פייסבוק של אִמהּ, שהיה מעתה פתוח רק בפניה. הבת כתבה על הדף של אמהּ, סיפרה לה דברים שהיא עושה או חושבת, שיתפה אותה בתמונות של אירועים שבהם היא נטלה חלק, והמשיכה לקיים אִתה סוג של "דיאלוג". כך למשל היא כתבה לה: "מחר אני משתתפת בתחרות הזמר העירונית. אני בטוחה שאת מביטה עליי מלמעלה, מחייכת וגאה בי".

בוליביה מספרת כי קצב הביקורים שלה בדף הלך ופחת, אך עצם המשך קיומו חשוב לה ביותר. זאת, כי "הדף הוא ההוכחה שאימא שלי באמת הייתה קיימת, ועשתה דברים. במקביל, הפרופיל שלה, עם כל המידע שלה, נותן לי תחושה שבמובן מסוים, היא עדיין קיימת. פייסבוק הוא עבורי 'שטח ביניים' בין החיים למתים. בשבועות הראשונים כשעיינתי בתמונות שאימא העלתה לדף שלה (עוד בחייה) בכיתי. כעת אני בעיקר נזכרת ומחייכת".

הסיפור השני הוא של לוי, שאשתו נפטרה מסיבוך אחרי שילדה את בתם. בזמן שהוא המתין להלוויה הוא ראה שחבריה מספידים אותה בדף הפייסבוק שלה, כותבים כמה הם כבר מתגעגעים אליה וכדומה. זה הפריע לו מאוד, והדבר הראשון שהוא עשה לאחר שחזר הביתה מההלוויה היה למחוק לגמרי את הפרופיל שלה בפייסבוק. לדבריו, "הרגשתי חוסר אונים נוראי [...] לא רציתי לעמוד מנגד בעת שאחרים ממלאים את הדף שלה בתמונות והגיגים שלהם. רציתי שליטה ומחקתי הכול. פייסבוק היה כל כך חלק ממנה, שחשתי שאם היא לא נמצאת – גם הפייסבוק שלה לא צריך להיות. בראי לאחור, מחיקת דף הפייסבוק שלה היה הצעד הראשון שלי בתהליך ההשלמה עם מותה ובתהליך השיקום שלי. זו הייתה דרך להתחיל לשחרר אותה".

הסיפור השלישי הוא של ג'ייסון, שחברו בלב ובנפש, סיאן, היה כבאי שנספה בדליקה גדולה. לאחר פטירת חברו החליט ג'ייסון, מיזמתו, לפתוח דף פייסבוק לזכרו. הוא התרגש מכל אדם שביקר בדף או שכתב עליו דברי תנחומים, וחש שבזה הוא תורם להנצחת זכרו של ידיד נפשו. לדבריו, "ריגש אותי לראות כמה אנשים אחרים, כולל זרים, שמעו על סיאן והזדהו. היום, כשאני מתגעגע לסיאן, אני מבקר בדף הפייסבוק שלו וזה גורם לי לחייך. בעוד שבועיים אני מתחתן. ברור לי שביום החתונה אבקר תחילה בדף הפייסבוק של סיאן ואז אסע לחתונתי".

[1] http://www.rd.com/culture/coping-with-death-on-facebook/3/